להיות העט: הספר של הרב אברהם זרביב

דמיינו שיש מישהו ממש גיבור, שאתם מעריכים ועוקבים אחרי הפעילות שלו, ומודים לה’ שיש אותו בעולם – ואז אתם פוגשים אותו בגודל טבעי. נכון מרגש?

ועכשיו דמיינו שהוא מבקש מכם – מכל האנשים בעולם – לכתוב את הסיפור שלו…

זה מה שקרה לי עם הרב אברהם זרביב.

הרב זרביב כתב ספר – סיפורים מהמלחמה, מהשירות שלו כמפעיל דחפור, עם כל התהליך הציבורי שהוא הוביל. סיפורים מעבודתו כדיין וכראש מכינה קדם צבאית. כולם מרתקים ומרגשים, לפרקים מעוררי השראה, לפרקים משעשעים.

וזכיתי להיות העט שבאמצעותו הוא כתב את הספר הזה.

לכל אורך המלחמה נהניתי מאוד – כמו הרבה מעם ישראל – לעקוב אחריו, לשאוף מן הרוח החדשה שהוא ביטא. רוח של אמת, של ניצחון, של אופטימיות, של אמונה. היו במלחמה הזו כל כך הרבה רגעים שרציתי למרוט את שערות ראשי, והרב זרביב היה תמיד קרן אור: אפשר גם לנצח את האויב, גם לשמור על חיי החיילים וגם לקצר את המלחמה. אפשר להילחם מתוך שמחה וביטחון בה’. אפשר להפסיק להתנצל על שהמוסר שלנו יהודי ולא מערבי.

שבוע אחרי עסקת החטופים האחרונה, התקשר אליי אביעד גזבר ובפיו הצעה: הרב זרביב מוכרח לכתוב את הסיפור שלו, במלחמה ובכלל. אנחנו רוצים שאתה תעשה את זה.

האינסטינקט הראשוני שלי היה לסרב. ברוך השם ערכתי ותרגמתי לא מעט ספרים, אבל לכתוב ספר מאפס? את זה עוד לא עשיתי, ואני בכלל לא בטוח שיש לי היכולת.

המשכתי והסברתי לאביעד את כל הקשיים האפשריים, אבל כל כמה שאני מומחה למציאת בעיות, אביעד מומחה עוד יותר גדול למציאת פתרונות. והאמת? משהו בתוכי נדלק. כבר תקופה ש גבריאל רובין דוחף אותי להביא את עצמי במלאות לעולם. אז אולי זו הזדמנות שה’ נותן לי לעשות את הקפיצה הבאה?

ביקשתי שאברהם אליצור ייקח חלק משמעותי בפרויקט. הניסיון שלי הוא בעיקר בטקסטים עיוניים, לא בפרוזה. הרגשתי הרבה יותר ביטחון בידיעה שיש פה סופר אמיתי בתמונה, שיוכל לתת לי משוב מיידי ולערוך את הדברים.

תוך שבוע וקצת כבר נפגשנו לפגישה ראשונה, בחומוס אליהו בתחנת הדלק בעלי. עוד אחת מהיוזמות הרבות של אביעד.

אביעד דיבר קצת על החזון של הספר. לדעתו זה צריך להיות ספר שיקראו גם בעוד שלושים שנה, כמו “פרקי יומן” של מאיר הר ציון. שבני נוער יקבלו ממנו השראה במשך דורות. לא מלחיץ בכלל… ואז הרב זרביב התחיל לספר סיפורים. אמרנו לו חכה רגע, עוד לא התחלנו. אבל הוא ממש בעבע, ורצה להתחיל כבר, להעביר את הסיפורים האלה לעולם.

ישבנו שם שעה ומשהו, וכל כמה דקות ניגש מישהו לרב זרביב, ביקש להצטלם, לומר יישר כוח. זו הייתה הדגמה חיה לאהבה ולהערכה שאנשים חשים כלפיו.

בתוך כמה ימים התחלנו להיפגש. הרב זרביב ישב בחדר העבודה שלי, ופשוט סיפר וסיפר. לא הצלחנו לשמור על סדר בסיפורים. הם היו אסוציאטיביים, עם השלמות לאחר זמן. הקלטתי את הרב זרביב. הוא קפץ מסיפור על ילדותו בתלמוד תורה מורשה, לסיפור על פלוגת התצפיות, לסיפור על הפיגוע באלון מורה וכמובן לסיפורים על פלוגת הצמ“ה.

והוא לא מתעייף, הבנאדם. כמה פעמים קרה שאחרי כמה שעות ביקשתי מנוחה. אני המקשיב, הוא המספר, אבל אני כבר הייתי צריך לנוח… כמעט אחרי כל פגישה כזו הוא נסע הלאה להרצאה, או לחתונה, או לאירוע אחר שבו המשיך לדבר ולספר ולמסור את האש שלו.

ואיזו אש זו. כמה קצוות יכולים לחיות באדם אחד. דיין ולוחם סיירת. מחנך ומש“ק טרור. מפעיל די-ניין ואיש ציבור. הדמות שנוצרה לו בתקשורת היא קצת שטחית לפעמים, ובמפגש איתו גיליתי הרבה עומק, וכנות נדירה, ויכולת התבוננות פנימה, ורגישות וחכמת לב אנושית שהלוואי שלמחנכים שלי הייתה עשירית ממנה.

אחרי כמה עשרות שעות משותפות כאלה הגיע שלב הכתיבה. זה לא היה פשוט: להיזכר בסיפורים, לחשוב איך לחבר ביניהם, לכתוב אותם מחדש ולנסות שזה ייכתב כך שהרב זרביב ירגיש שזה מייצג את הקול שלו. בכל זאת הספר כתוב בגוף ראשון. כאן פגשתי בכל העוצמה את הקשיים שסופרים מדברים עליהם. של מחסומי כתיבה, של רעב להשראה. הרי אנחנו לא רוצים שזה יהיה סתם תיאור עובדות יבש, אלא שזה יהיה ספר שידבר אל הלב, שיגרום לאנשים איזושהי תנועה פנימית.

מצאתי את עצמי יושב לפעמים שעות וימים ארוכים מול המחשב ולא מצליח לכתוב. אביעד והרב זרביב קיוו שהספר יצא בתוך כמה חודשים, מקסימום חצי שנה, וזה לא קרה. הם נאלצו לעבור מעולם של מלחמה, שבו אתה צריך לדחוף בכל הכוח, אל עולם של יצירה, שבו צריך סבלנות, ולתת לדברים להבשיל. לשבחם ייאמר שהם עמדו באתגר בגבורה…

אצלי היו הרבה נקודות שבירה, רגעים שחשבתי שאין סיכוי, שזה עומד להיות פלופ גדול. תסמונת המתחזה בכל עוצמתה.

אבל ה’ עזר, וכתבתי פרק, ועוד פרק. כל סיום כזה מילא אותי בשמחה – לא רק בגלל ההתקדמות, אלא כי הרגשתי שנולד משהו חשוב בעולם. לפעמים התהפכתי במיטה ימינה ושמאלה וקמתי כדי לכתוב עוד משהו, כי הייתי מוכרח להוציא את זה. הפרק האחרון, למשל, נכתב בערך ברבע הדרך. היה לי ברור שזה הסיום הנכון לספר.

בשלב מסוים גם המציאות החליטה שהיא רוצה להוסיף פרקים, והגיעה המלחמה בלבנון, והייתה המשואה של הרב זרביב. מזל שלא הצלחתי לסיים קודם לכן…

אברהם אליצור ערך את הספר, לפעמים בעדינות ולפעמים כמו דחפור (חה חה) הזיז פרקים מפה לשם, שיפר דיאלוגים, זרע דימויים ובאופן כללי הפך את הספר מטיוטה סבירה לאבן חן מלוטשת.

את העימוד עשיתי בעצמי, ושם היה אתגר מיוחד: בחירת תמונות. הרב זרביב שפך עליי שפע של קרוב ל-500 תמונות ומתוכן נאלצנו לבחור כ-40 בלבד. אני מקווה שלא הגזמנו.

ומי עיצב את הכריכה? כמובן, אור רייכרט. עוד בפגישה ההיא בחומוס אמרתי שאם יש מישהו בעולם שמגיע לו לעצב את הכריכה, זה המעצב של הסטיקר “לזרבב את עזה”. אור הציע כמה הצעות, כולן יפות. היה קשה לבחור ביניהן.

לפני כמה ימים קיבלתי מבית הדפוס “העתק שמש”. זו הדפסת דוגמה של הספר כולו. דפדפתי בין העמודים ומדי פעם קראתי פסקה. וממש התרגשתי, שוב, מהסיפורים. עבורי זה סימן מנצח. ספר שנכתב מהלב, יכול לגעת בלבבות.

אני ממש מודה לה’ על הזכות להיות חלק מהספר הזה. לרב זרביב ולאביעד על האמון. לאשתי מניה שהייתה איתי ברכבת ההרים הזו. ואני ממש מפציר בכם – תקראו, תביאו מתנה, תשתפו. בעיניי הספר הזה הוא חלק מהתשתית לצבא יהודי יותר, מוסרי יותר, מנצח יותר.