סיפור על ספר שלא עשיתי

זה סיפור על ספר שלא עשיתי. לא תרגמתי, לא עימדתי, לא ערכתי, לא הפקתי. ובכל זאת מדובר בסיפור ששווה לספר אותו. ויש לו ארבעה פרקים, עם סוף חסידי במיוחד.

הסיפור מתחיל בחורף אחד, שסבלתי בו מקשיי פרנסה גדולים. משום מה הפסיקו להיכנס עבודות, גם אצלי וגם אצל אשתי, והדכדוך והדאגה גרמו שגם את העבודות הקיימות לא היה לי שום מרץ לעשות, וגררתי רגליים. מצאתי את עצמי לוקח הלוואות על גבי הלוואות רק כדי לממן את השוטף, וזה היה מפחיד ומדאיג.

קיבלנו הזמנה מאיתיאל גלעדי (המזכיר והעורך של הרב יצחק) ואשתו לעשות שבת בכפר חב“ד. זה היה כמה חודשים אחרי השתלת הכליה של הרב, ומזמן לא זכינו לראות פניו. שמחנו על ההזדמנות, והסכמנו. זכרתי שהרב אמר פעם שלא צריך לשאול אותו אישית שאלות. מספיק לבוא לשיעורים שלו, ושם כבר נקבל תשובות לשאלות. אז הגעתי לשיעורים של הרב בשבת הזאת עם שאלה אחת בראש שלי: “איך עושים כלי לפרנסה?”. הרב העביר שיעור ארוך בשבת אחרי מוסף (כלומר משתיים וחצי עד ארבע וחצי בצהריים), לקהל שחבש מסכות כמו בקורונה, כדי להגן על מערכת החיסון של הרב. ישבתי דרוך לכל אורך, כדי לזהות את הרגע שבו הרב ידבר על פרנסה ועל איך עושים כלי עבורה.

כנראה שהרב לא זכר את הכלל שהוא קבע, כי הוא בחר לדבר על נושאים אחרים לגמרי. הוא דיבר על משה רבנו, ועל השליחות שה’ מטיל עליו, ועל הוויכוח של משה, שנבע מחוסר האמונה שלו בעצמו וביכולת שלו להוציא את השליחות לפועל. וחוסר האמונה הזה התגלגל אחר כך לטרוניה של משה כלפי ה’ על קשיי השעבוד המתגברים, ואפילו לחטא המרגלים, שהיו שליחיו של משה, וסבלו מאותה מחלת שליחות. יצאתי מהשיעור מבולבל. איפה התשובה שהובטחה לי?

במהלך הסעודה דיברתי על זה עם איתיאל. שאלתי אם הוא רואה קשר כלשהו בין השיעור לבין השאלה שלי, והוא לא ידע לענות.

וכך יצאנו מהשבת. שמחים על הזכות לפגוש את הרב, אבל בלי התשובה שרציתי.

המשכתי לגלגל את זה בראש, ואחרי כמה ימים התשובה הכתה בי: הכלי לפרנסה הוא להאמין שהפרנסה שלי יכולה וצריכה להגיע דרך השליחות שלי.

אסביר: אנחנו נוהגים לחשוב שיש לנו תפקיד בחיים לפרנס את המשפחה שלנו, וחוץ מזה יש לנו משימה לקיים את השליחות שלנו. שאלה שתי סוגיות נפרדות. למשל יש אדם שעובד בהייטק, ואחרי שעות העבודה מכין ילדים לבר מצווה “בשביל הנשמה”. או אדם שמנהל עסק, חוץ מזה מנהל גם מערך התנדבותי של חלוקת מזון לנזקקים.

אבל האמת היא שהשליחות והפרנסה יכולים להיות דבר אחד. שליח חב“ד לא עובד בעבודה אחרת חוץ מלהיות שליח. רופא מתפרנס מהשליחות שלו. גם רב. גם עו”ס יכול לזכות לכך. וגם אני יכול להאמין שהפרנסה שלי יכולה לבוא מספרים שאני מזדהה אתם לגמרי, שהם השליחות שלי. לא כל ספר תורני, אלא דווקא ספרים של חסידות, של הרב יצחק, של רבי נחמן. ספרים שאני מרגיש שיש להם באמת הכוח להפוך את העולם. לא להאמין בכך זה קצת להיות כמו משה רבנו שמסרב לשליחות ולא מקבל את המסר האלוקי שהוא מתאים, וראוי, ומסוגל.

שמחתי בתובנה הזו. אמרתי אותה לאיתיאל והוא הסכים מיד: “זה מה שאני אומר לך תמיד, אתה צריך לעבוד רק על הדברים של גל עיני!” אז עדכנתי את התפילה שלי: אני לא רוצה רק כלי לפרנסה, אני רוצה שהפרנסה שלי תגיע דרך השליחות שלי. שהשליחות תהיה הכלי.

עברו כמה שבועות, והישועה עדיין בוששה לבוא. יום אחד, בתפילת שחרית, הייתי מלא מרירות ודאגה בגלל קשיי הפרנסה, ופשוט פרצתי בבכי. זעקתי אל ה’ לישועה.

ואחרי שעתיים היא הגיעה.

התקשרה אליי עורכת ראשית של הוצאת ספרים חשובה לבדוק את האפשרות שאתרגם להם ספר. ביררתי קצת פרטים: מדובר בספר גדול והם מסכימים לתעריף שלי, שהוא לא כמקובל אצלם. לא זו אף זו, הם מבקשים שגם אעמד את הספר, ויותר מזה: שאקח עליי את כל מלאכת ניהול ההוצאה וההפקה שלו. הם מבקשים בעצם שאהיה זרוע של המערכת שלהם. זה כבר ממש מרגש, כי הפוטנציאל העתידי פה נשמע מבטיח. וזו הוצאה שידועה בקפדנות ובדקדקנות שלה, כך שהאמון שלהם החמיא מאוד. הסכום של כל הפרויקט היה שווה למשכורת של חודשיים וחצי, פוטנציאל למנוחת הנפש מהדאגות לזמן מה.

איזה מדהים. יכול להיות שממש באותם רגעים שבכיתי, עלה בדעתה של העורכת להתקשר אליי. אדם זועק מתוך צרה ולא יודע שהישועה שלו כבר בדרך.

ובכל זאת, הייתה בעיה קטנה: הספר המדובר. דפדפתי בו קצת ולא הייתי שלם עם מה שראיתי. הנושא קצת נפיץ, על גבול הרפורמה, ולא ברור מאיזה צד של הגבול. אבל זה הגיע בדיוק שעתיים אחרי שבכיתי בתפילה! ישועה כל כך גדולה! כנראה שבכל זאת אני צריך לקחת את זה.

התקדמתי במו“מ עם ההוצאה, סיכמנו את הפרטים, והגענו לחתימה על החוזה. ערב לפני החתימה, הלב שלי עדיין מהסס, ישבתי על הספר במשך שעתיים. תחושת האי נוחות התגברה, בעיקר בהרגשה שהיחס לחז”ל לא מכבד מספיק, אבל לא יכולתי למצוא “אקדח מעשן”, משהו שאוכל להצביע עליו ולהגיד: עם זה אני לא יכול לחיות בשום אופן. ובכל זאת אני צריך את הכסף הזה, והרי היה מופת ברור, זה בטח סימן מה’.

חתמתי.

חיכיתי לתחילת העבודה, והמשכתי להרגיש את הספק מנקר בי.

עברו עוד כמה שבועות, עכשיו אנחנו כבר קרובים לפורים. מצב הפרנסה עוד לא השתפר. הייתי חולה, וזה היה יום שבת. לקחתי לידיי את הספר “הטרקטוריסט של הרבי” על ר’ ראובן דונין, חסיד שהיה מקושר בכל נפשו ומאודו לרבי. שהסכים לוותר על כל מילי דעלמא בשביל ההתקשרות הזו, בשביל שהרבי יחייך.

והקריאה עשתה לי כיסופים גדולים. גם אני רוצה להיות ככה מקושר. ממש בכיתי בדמעות. וחשבתי לעצמי שאולי הגיע הזמן להתחיל לומר חת“ת בכל יום.

ועוד משהו: ריבונו של עולם, אני רוצה שהפרנסה שלי תבוא מהקשר שלי לרב יצחק! לחסידות! תן לי את הסימן הכי קטן, ואני מוותר על הספר ההוא. זה יהיה לי מביך וכנראה שבהוצאה ההיא לא יעבדו איתי עוד לעולם, אבל אם הספר הזה לא שלי, אני לא רוצה אותו. רוצה לעבוד בשליחות שלי.

אני לא יודע כמה הדמעות נבעו מחום הלב וכמה הן נבעו מהחום של המחלה, אבל זה נמשך כך זמן מה.

במוצאי שבת קיבלתי הודעה מוקלטת מהעורכת הראשית. עדיין הייתי חולה וחלש, ולא פתחתי אותה. אין לי כוח להתעסק בכאב הלב הזה.

למחרת אחרי הצהריים הקשבתי להודעה של העורכת: מחברת הספר מבקשת לעבוד עם מתרגמת אחרת שהיא מכירה וסומכת עליה. אני מצטערת שזה ככה אחרי חתימת חוזה, ואנחנו עדיין נרצה אותך בתור העורך וכל שאר הדברים שסיכמנו. האם זה בסדר מצדך?

עניתי: זה בסדר מצדי.

ובלב הייתה לי הקלה גדולה. תודה רבה ה’. אם היית רק שולח רמז, הייתי מתלבט ומסתבך איך לומר את זה להוצאה. אבל עכשיו שזה בא מהם, זה הרבה יותר פשוט.

בהודעה הבאה כתבתי: אם יש לך דברים מעניינים אחרים אשמח לשמוע. בדיוק התפנה לי מקום…

אחרי זמן מה, וכמה התכתבויות על פרויקטים פוטנציאליים, כתבתי לעורכת שיש לי סיפור חסידי לספר לה, שהיא חלק ממנו. אחרי עוד כמה זמן עלתה שוב השאלה של העריכה והעימוד של הספר ההוא, והזכרתי לה שיש לי סיפור חסידי. סוף סוף דיברנו וסיפרתי את כל הסיפור דלעיל. חששתי שזה יישמע כמו ביקורת או התנשאות על ההוצאה, ואמרתי לה את זה. היא אמרה שהיא דווקא מבינה אותי לגמרי, ושגם הם התלבטו לגבי הספר הזה, אם הוא מתאים להם, מאותן סיבות שאני התלבטתי, אבל בסוף הכריעו לחיוב בגלל המלצות של אנשים שהם סומכים עליהם. זה שימח אותי מאוד, לדעת שאני לא המשוגע היחיד, ושגם שם בהוצאה שוקלים לא רק שיקולים כספיים. וגם שימח אותי להיות גלוי עם העורכת. זה הרבה יותר מתאים לסגנון העבודה שלי מאשר מערכת יחסים עסקית שנשענת על חוזים ותכתובת דוא“ל יבשות. ואני מקווה שזה גם יעזור לה לזהות אילו ספרים מתאימים לי ויעשה לה חשק להעסיק אותי בעבודה עליהם.