"כבר הייתי כאן קודם" – ספר שעוד לא תורגם
לפני כמה שנים יצא באנגלית ספר מרתק בשם “כבר הייתי כאן קודם”. המחברת, שרה ריגלר, מספרת בו על אנשים שנולדו אחרי השואה, ובכל זאת נושאים בתוכם זיכרונות או התנהגויות שאפשר לקשר רק לשואה. לכאורה כולנו כאלה במידה מסוימת: הענן השחור של השואה רובץ מעלינו במלוא כובדו. אבל המחברת הקפידה לאסוף עדויות מאנשים שגדלו בלי לשמוע מהסביבה שלהם על השואה. חלקם נולדו למשפחות לא יהודיות, חלקם נולדו למשפחות שהקפידו להעלים כל זכר לשואה, או שסתם היו אדישות. ובכל זאת יש להם מגיל קטן זיכרונות ברורים מאוד, או שיש להם הרגלים ודפוסי התנהגות שדומים מאוד לניצולי שואה. או שהם מגיבים באופן חריף ולא פרופורציונלי לתמונות ולמקומות שקשורים לשואה.
המחברת מגדירה את עצמה אובססיבית לענייני שואה למרות שלא קיבלה שום עידוד לכך מהוריה. בגיל 11 היא הבינה שהיא לא “נורמלית”, כשהגיבה בצורה בלתי סבירה לכך שאביה קנה מצלמה גרמנית. היא הייתה בטוחה שכל ילד יהודי שונא את הגרמנים שנאת נפש, אבל אז גילתה שהיא היחידה. היא הבינה שאולי בסיפור החיים שלה יש דפים נוספים, לפני ההתחלה שהיא מכירה, שמסבירים את השונות שלה.
כך היא כותבת במבוא (עמ’ 14, תרגום שלי):
אחר צהריים אחד, כמה שנים אחרי שעברתי לירושלים, ישבתי על הספה בסלון ושוחחתי עם חברתי חנה שרה זלר. בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי בטוחה לחלוק את הסוד שלי. סיפרתי לה שאני משוכנעת שאני נשמה שנספתה בשואה. היא הביטה בי בעיניים פעורות. “גם אני!” היא הודתה, והמשיכה לספר לי על חיזיון שהיה לה מדי לילה כשהייתה בת ארבע.
בכל לילה אחרי שאמה השכיבה אותה לישון ועזבה, הייתה ג’קי הקטנה, כפי שנקראה אז, מביטה אל הכרית שלה כאילו הייתה מכשיר טלוויזיה, ורואה סצנה. היא ראתה את עצמה בתוך משאית מלאה נשים. חלק מהן קרסו לרצפה. ואז ראתה את עצמה עפה החוצה מהמשאית. שם, מעל המשאית, הייתה חשה תחושת שחרור, ואומרת, “יצאתי. אני חופשייה עכשיו”.
מכיוון שג’קי נולדה בשנת 1950 להורים אמריקאים שמעולם לא דיברו על השואה, כילדה לא היה לה שום דרך להבין את החיזיון המוזר והמטריד הזה. רק עשרות שנים מאוחר יותר היא למדה שהניסיונות המוקדמים של הנאצים ברצח המוני היו לדחוס אנשים למשאית ולהזרים את גז הפחמן החד-חמצני מהמנוע אל תוך החלק האחורי של המשאית.
שנים רבות לאחר מכן, סיפרה לי חנה שרה, היא לימדה בכיתה ד’ בבית ספר יהודי בקונטיקט. כשדפדפה בספר על השואה לקוראים צעירים, היא מצאה רישום בצבעי מים של נשים עומדות בתוך החלק האחורי של משאית. “בעומדי בספרייה”, היא סיפרה, “הרגשתי כאילו ברק של הכרה פגע בי”.
בשבתי על הספה בסלון שלי מקשיבה לחנה שרה, הבנתי שהסוד שלי אינו מיוחד רק לי. מאז אותו יום בבית הספר היהודי בגיל אחת-עשרה, הרגשתי מוזרה ומבודדת. כמובן שלא הייתי פושטת את מסווה האישיות השכלתנית/הגיונית שלי כדי לחשוף את ההנחה הבלתי ניתנת להוכחה שהעזתי לכלול את עצמי עם אלי ויזלים וויקטור פרנקלים, עם הלגיונות של ניצולים שמספריהם המקועקעים העידו על סבל אמיתי ונורא פי אלף מסבלי. סבלם היה האוורסט לעומת גבעת הנמלים שלי. לא, לא הייתי בחברתם.
ובכל זאת, כשישבתי ליד חנה שרה, הבנתי שאני חלק מחברה אחרת. היא ואני - וכמה עוד אחרים - היינו נשמות של השואה שחזרו. היינו ה“לא-ניצולים”. ילדותנו בביטחון ובנוחות של אמריקה שלאחר המלחמה הייתה קוטג’ בפרברים, שהיה בנוי על גבי מרתף של זוועות. כשגדלתי בשכונה הרחבה של בתים דו-מפלסיים עם מדשאות מטופחות, לא ידעתי לכמה מלבדי היה מרתף כמו שלי.
חנה שרה זלר היא חמותי, ואני מכיר את הסיפור שלה לא רק מהספר. אני חושב שיש עוד רבים כאלה. חלקם אולי מתביישים, או מייחסים את המקום המשמעותי שהשואה תופסת בחיים שלהם לנסיבות חינוכיות וסביבתיות. הספר הזה עשוי לשכנע אתכם שיכולה להיות סיבה נוספת. שהרבה אנשים שחיים אתנו היום נושאים בתוכם זיכרונות ודפוסים מגלגול קודם, שבו הם חוו את השואה.
פעם הציעו לי לתרגם את הספר הזה. מה אתם אומרים, הייתם קונים אותו אם הוא היה יצא לאור בעברית?