"מדיטציה והתנ"ך" – תרגום בבגדי עבודה

עבודת התרגום של “מדיטציה והתנ”ך” נעשתה באווירה, איך לומר, לא כל-כך מדיטטיבית.

למעשה, חלק גדול מהזמן ישבתי מול המחשב עם בגדי עבודה מלאים בכתמי צבע ובטון, ונראיתי יותר כמו פועל בניין ופחות כמו מתרגם של הוצאה מכובדת…

הימים היו ימי אביב-קיץ תשפ“ג, והבית שזכינו לבנות בעמיחי עמד לקראת סיום. הקבלן שלי הודיע מראש שהוא לא מתכוון להתעסק בפיתוח חוץ, וכך מצאתי את עצמי מעסיק שורה של בעלי מלאכה (בעבודה עברית!) – שרברבים, חשמלאים, אנשי עבודות עפר, מסגרים, מומחים לבטון מוטבע – כולם צריכים הנחיות מדויקות, ותכניות ברורות, ופתרון שאלות בשטח, ובעיקר לתאם ביניהם כדי ששום דבר לא ייפול בין הכיסאות, ומדי פעם אף לתת יד בעבודה הפיזית.

זכור לי במיוחד רגע אחד, של מנופאי שהגיע כדי להזיז את המכולה ממקום למקום במגרש שלנו (לפעמים אני חושב על המכולה בתור אות קלון על שחדרו לנו לבית בעמונה והרסו אותו. לפעמים אני חושב עליה בתור מדליה על הזכות להיאבק למען הארץ). באמצע העבודה הוא הודיע שהעסק כבד מדי ושהמכולה תישאר תקועה בדיוק בפתח המגרש, אין יוצא ואין בא… ניסיתי להתווכח, לדרוש, להסביר, להתחנן, אבל הוא בשלו. כשראיתי שכלו כל הקיצין, אמרתי לעצמי שרק תפילה תעזור כאן, והלכתי לתרגם עוד כמה פסקאות מהספר. אחרי חצי שעה ראיתי אותו מניף את המכולה בגאון ולוקח אותה לאן שצריך.

אז אולי היה שם בכל זאת משהו מדיטטיבי…

הרב אריה קפלן טוען בספר הזה שגם בימי התנ“ך נהגו פרקטיקות מדיטטיביות, ששימשו להשגת דבקות, רוח הקודש ונבואה. אבל, מסביר הרב קפלן, הפרקטיקות האלה היו סודיות, ולכן התנ”ך כמעט לא מדבר עליהן בפירוש. עם זאת, אי אפשר להסתיר לגמרי חלק כל כך משמעותי מהעבודה הרוחנית של גיבורי התנ“ך, ולכן נשארו לא מעט רמזים, שאוזן רגישה יכולה לזהות אותם.

והאוזן של הרב קפלן בהחלט רגישה. לטענתו, כשניגשים אל הכתובים באופן שיטתי, מגלים מערכת מונחים שלמה שקשורה למדיטציה. היא תמיד הייתה שם, אבל בגלל הניתוק מהמקדש והנבואה שכחנו את הפירוש האמיתי למונחים הללו, והוא השתמר רק בכתבים אזוטריים של מקובלים.

בעיניי הטיעונים שלו משכנעים. כשקוראים מחדש את התנ“ך בעזרת המשקפיים שהספר הזה מספק, מתגלה עולם חדש ולא מוכר של עבודה רוחנית אינטנסיבית, והרבה כתובים עמומים מקבלים פירוש חדש ובהיר.

הרב קפלן כתב שלושה ספרים על מדיטציה: “מדיטציה יהודית”, “מדיטציה וקבלה”, והספר הנוכחי “מדיטציה והתנ”ך”. השניים הראשונים יצאו לאור בעברית לפני כארבעים שנה, אבל האחרון חיכה עד עכשיו, כדי שיהושע מילר, מנכ“ל הוצאת מגיד, יירתם למשימה הקדושה של הוצאתו לאור. הרקע לכתיבת הספרים היה המשיכה שהרגישו צעירים יהודיים רבים בשנות השישים והשבעים לדתות המזרח ולפרקטיקות שהן חידשו לעולם המערבי: מדיטציה, יוגה ועוד. הרבי מליובאוויטש ראה בכך סכנה רוחנית גדולה, בגלל העבודה הזרה הכרוכה בהן, וקרא לרבנים ולפסיכיאטרים לפתח טכניקות מדיטציה כשרות. הרבי טען שישנה מדיטציה יהודית, שאבותינו עסקו בה (ולכן, למשל, היו רועי צאן), ושתפקידנו לחשוף אותה מחדש. ואכן מי שקורא בספריו של הרב קפלן מתמלא בחשק להיות חלק מהמסורת העמוקה של התבוננות, התבודדות, ייחודים, כוונות.

האם בימינו עדיין יש טעם לדבר על מדיטציה? דתות המזרח כבר לא מושכות כל כך, ו“גורו” הוא כבר לא מילה נרדפת להארה רוחנית. בעיניי, דווקא המרחק מההקשר המקורי של הספר, מאפשר לקבל ממנו באופן נקי ומפוכח. לא צריך להיות אחרי טיול בהודו כדי להתעניין בתוכן הזה. מספיק לשמוע חדשות או להיות שלוש דקות בתוך הרעש המחריש של הוויכוח הציבורי, כדי להבין כמה אנחנו זקוקים לשקם את היכולת להתבונן אל תוכנו, לפעול מתוך המרכז הפנימי, ולחזק את החיבור אל מה שמעלינו. בימים של מלחמה, שמעוררת צימאון גדול לחיבור חדש אל השורשים שלנו, כיף לגלות שהשורשים האלה כוללים פרקטיקות רוחניות נסתרות, שאפשר לאמץ בחיים הפרטיים והקהילתיים.

תודה רבה להוצאת מגיד, ובתוכה לאוריה מבורך ולאפרת גרוס, על הזכות לתרגם את הספר הזה, קטן הכמות ורב האיכות. הלוואי שהוא יתפוס את מקומו הראוי במדף הספרים של כל מי שמשתוקק לחדש את החיים הרוחניים שלו.